פעם אחת בחיים ללכת עד הסוף! , livre ebook

NIV Books Ltd. -

Découvre YouScribe en t'inscrivant gratuitement

Je m'inscris

Obtenez un accès à la bibliothèque pour le consulter en ligne
En savoir plus

126 pages

English

Vous pourrez modifier la taille du texte de cet ouvrage

Obtenez un accès à la bibliothèque pour le consulter en ligne
En savoir plus

A propos
Informations
Extrait

Description

"TM) z"'* (TM) * "-zY...A "'(TM) "-zY (c) (TM)A A "(c)(TM)' A (TM) TM) (c)A *?' s * *A * (TM)*"(TM) z" - * 'z **TM).- A z" **' * A "*A (TM) " "!*GBP *c)*E (c)(TM) -"?z" " "'**z(TM) (TM)*(TM) ""*Y (c)'**z(TM) A (c)(TM) z!*(TM)z(TM) A ** TM)z" *A zz(c) z, *A -*(TM) - A TM)(c)* (TM) z-** ' *(c)" (c)A -*!* !(TM)*?*TM) -(c)*': (TM)s * A * *-* TM) TM) A zz(c) z(TM) (c) - *?**TM) A A "A ' " "!*GBP?"-zY A (c)* -" z A A TM)" E *' (TM)**! z" (c) "*(c) z "* z-'* *E , TM)-* A TM)* 'z z(TM) (c) *"!* "-"! - '-(TM)(TM) A A " "!*GBP! "* z"*(TM)s (TM)(TM)(c)*z(TM), z ** c)*" *z (TM) A A "" ' A '!(TM)! !(TM)** (TM)(c)(TM). "* z'*!! A "'A *' *"GBP "TM)(TM)!'* "" A -c)"","z(c)z(c) c)*" A TM) (c)(TM) (c)z '*(TM) A (TM)' **A (TM) z s z(TM) (c)" 'z. '!* -**(TM)(TM)TM) -" z* (c)** E (TM) , ' * *E (TM)TM) (c)E * "* (c)(TM)'*z* A A -(c)' z!A *A z-c) *A -(TM)* "-(TM)(TM) -* A 'z*(TM)..'(TM)(c)(TM) A (TM)(TM)' -*Y "* (TM)- TM)(TM)E *zE A *'E (TM). "* (TM)- *"(TM) -'* "" ""-E "" *z(c)z(c) z A z(c)*GBP '-'*" *z(c)A ' ' Y (TM)(TM)-*TM) '(TM)Y A TM)-z* A A "E (TM)*A " *'E (TM). '(TM)(c)(TM) (c)*(TM) ' (c)* A '* *'(TM)" " "' (c)A z*, (TM)*'A *""*. ' '(TM)z(TM) " "* zz(c)(TM)s A "A (TM)*zY "(TM) TM) "z * '!*."

Informations

Publié par	NIV Books Ltd.
Date de parution	07 juillet 2021
Nombre de lectures	0
EAN13	9789655775297
Langue	English

Informations légales : prix de location à la page 0,0318€. Cette information est donnée uniquement à titre indicatif conformément à la législation en vigueur.

Extrait

אבישי לייבנזון // פעם אחת בחיים ללכת עד הסוף!

Avishai Lebenzon
Going all the way once in a lifetime
All Rights Reserved
Copyright © 2019
כל הזכויות שמורות למחבר
© תשע"ט
הפקה ועיצוב גרפי: ספרי ניב
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר, כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט,
אלא ברשות מפורשת בכתב מהמחבר.
נדפס בישראל 2019
ספרי ניב הוצאה לאור

לאשתי בר, שיום אחרי יום מאפשרת לי את הזמן והשקט ללכת תמיד עם הלב.
לילדים האהובים שלי עומר, יובל והדר, שהולכים עד הסוף עם מי שהם.
להורים שלי ציקה ולאון, שאפשרו לי מילדות להיות מי שאני באמת.

פעם אחת בחיים ללכת עד הסוף!
אבישי לייבנזון

1 | התפוצצות
זו הייתה שעת אחר הצוהריים רגילה בבית, עוד יום רגיל. מהר מאוד הסתבר לי שזה כבר לא יהיה עוד יום כזה.
פתאום הרגשתי את זה מתחיל, לחץ חזק בחזה. משהו גדול וחזק ממני שמאיים על שגרת יומי.
לפתע התחלתי להרגיש שאני רואה שחור בעיניים.
מה זה רואה שחור בעיניים? זה להרגיש שאתה עוד רגע מת!
הייתה לי מעין תחושת ריחוף כאילו שאני לא מחובר לקרקע וממש עוד רגע מתפוגג ונעלם.
התחושה הייתה נוראית. תחושת ניתוק מוחלט מהמציאות.
בנוסף לתחושה האיומה זו, חשתי דפיקות לב חזקות, הרגשתי שהלב שלי פועם בקצב לא מסודר והרגשתי שממש עוד רגע ואני כבר מתעלף או גרוע מכך... בכל נשימה ונשימה הרגשתי צורך להכניס עוד ועוד אוויר, אבל האוויר פשוט לא הספיק כדי לסגור את הפער.
לא הצלחתי לגרום לעצמי לעמוד על הרגליים. הייתי מסוחרר לגמרי. הרגשתי תחושת חוסר יציבות. הייתי בחוסר אונים מוחלט מול המציאות. בכל פעם שניסיתי לעמוד, הרגשתי שוב את תחושת חוסר האונים הזו שבה אני רואה שחור בעיניים ושהעולם כולו מסתובב לי. הייתי חסר אונים לחלוטין.
ברגעים הראשונים עוד ניסיתי להרגיע את עצמי. ניסיתי להסביר לעצמי שוב ושוב שזה כלום ולשכנע את עצמי שזה שום דבר ורק עוד רגע הכול יעבור, אבל זה לא עבר והמשיך עוד ועוד. כל סוגי ההדחקות הרגילות והמחשבות החיוביות שעבדו במקרים אחרים לא עבדו הפעם. הראש אמר לי שזה אירוע משמעותי. הרגשתי את ליבי פועם בחוזקה כאילו עוד רגע יצא ממקומו.
אחת לכמה פעימות הרגשתי שאני מאבד פעימה אחת או שתיים. בכל איבוד פעימה, באופן טבעי, הרגשתי צורך לקחת יותר אוויר בנשימה הבאה כדי לסגור את הפער שנוצר בגוף. לקחתי נשימה עמוקה יותר כדי להתגבר על הפעימה שנעלמה לתוך עצמי ואז לפתע התחלתי לראות שחור בעיניים, הרגשתי שעוד רגע אני מתעלף. למען האמת, הרצתי לעצמי אפילו כמה מחשבות על מוות, כי ככה בדיוק הרגשתי באותם רגעים. התחלתי להריץ בראש את כל הסרטים שבן אדם נורמלי יכול להריץ במצב כזה. התחלתי להרגיש חוסר שליטה מוחלט!
הרגשתי איך אני נדחק יותר ויותר לפינה ומרגיש חוסר שליטה על המצב שלי.
במשך מספר שעות ניסיתי לשכנע את עצמי שזה כלום, בשלב מסוים הבנתי שלא נותרה ברירה.
בחלוף הדקות, הבנתי שאני חייב ללכת לרופאת המשפחה שלי. הבנתי שזה לא יעבור מעצמו.
במהלך חמש-עשרה הדקות הארוכות שנמשכו כמו נצח, נהגתי אליה והמשכתי להריץ לעצמי שוב ושוב בראש את השאלות - מה זה יכול להיות? איך החיים שלי הולכים להשתנות מעכשיו?
כאשר הגעתי לקבלה של המרפאה, מהרגע הראשון שבו סיפרתי למזכירה שזה הלב שלי ושאני רואה שחור, דילגתי בקלילות על התור של כל האנשים האחרים ונכנסתי מיד לרופאה. לאחר בדיקה קלה ומהירה, הרופאה אמרה שהיא מזהה אי-סדירות של הדופק, משהו שם נראה לה לא תקין והיא שולחת אותי בדחיפות למיון. היא אפילו נקבה בשמה של המחלה המדויקת "טכיקרדיה" שלדעתה מסתתרת מאחורי הבעיה. המחשבות שלי המשיכו לעבוד בעוצמה, "אוקיי... זה באמת! באמת משהו לא בסדר אצלי. אני לא דמיינתי! הלב שלי באמת לא בסדר".
בהנחיית רופאת המשפחה שלי נסעתי מיד לחדר מיון, הלב שלי אותת שמשהו לא בסדר וכבר לא הייתה ברירה אלא ללכת לבית חולים. רופאים לא לוקחים סיכונים במצב כזה.
חדר מיון הוא מקום שבו החיים הרגילים נעצרים. יש לו קצב משלו. תנועת הזמן איטית באופן משווע.
הזמן והבירוקרטיה משולבים להם יחד וגורמים לרוב הבעיות שיש לבן אדם רגיל מהיישוב להיעלם לאט לאט. הבעיות כבר אינן עצומות כפי שהיו קודם.
מול עיניהם המותשות של הרופאים השפופים שחלפו מולי במסדרון הסמוך מעת לעת, שכבתי שם על המיטה וחיכיתי. חיכיתי עד שמישהו יבוא לראות אותי.
ככל ששכבתי שם חסר אונים שכמותי, כך הלכו הבעיות ונמוגו. שעה אחר שעה הרגשתי איך הלב שלי חוזר למצבו הרגיל, בחלוף הדקות והשעות חזרתי למצב הנורמלי כפי שהכרתי לפני כן.
בתום לילה ארוך של בדיקות ומנוחה בבית חולים שוחררתי הביתה עם הנחיה לנוח.
התחלתי סדרה לא נגמרת של בדיקות. עוד ועוד בדיקות שמטרתן לשלול את כל המחלות שעלולות להיות, בדיקות שמטרתן להוכיח שיש לי משהו כדי למצוא סיבה בכל זאת לכל מה שהרגשתי באותו היום.
לאחר הביקור הקצר הזה בבית החולים, החיים שלי עברו שינוי מקצה לקצה. אין דרך אחרת להגדיר זאת.
בלי לשים לב בכלל למה שקורה לי, נכנסתי לסרט ארוך ומתיש שכל מטרתו לתת הסבר רפואי למשהו שקרה לי במשך דקות ספורות ואולי אפילו שניות בודדות בלבד.
ממצב של ריצה יום-יומית אחרי ההישגים של סיום התואר והתקדמות בעבודה, עברתי לסדרה של עוד ועוד בדיקות רפואיות שונות ומשונות ואלקטרודות שחוברו לכל מיני מקומות בגוף שלי וכל מיני מכשירי הקלטה שהוצמדו אליי שתפקידם לבדוק את הלב במשך כל היום ו... בדיקות במאמץ עם חומר רדיואקטיבי בהזרקה כדי למפות כל מיני בעיות בגוף וכל זה כדי להגיד שלא ניתן לשלול קיומה של בעיה בלב, זאת אומרת, שצריך לעשות עוד בדיקות כדי לשלול שאין משהו משמעותי. בכלל, המילה הכי משמעותית ששומעים כל הזמן היא "לשלול". נכנסתי לסרט נע כמו מזוודה בדרכה אל המטוס. אני לא באמת זז ורק נעצר בכל פעם ליד שיטת בדיקה שונה שוב ושוב. המציאות מוכתבת לי על ידי הבדיקות. הייתי על הפס הזה שזז בין התחנות אבל אני עצמי עמדתי במקום.
למען האמת, בדיקות הלב מעולם לא הסתיימו... יכולתי להמשיך איתן עד היום כנראה ולצרוך עוד ועוד תרופות שיסדירו לי את דופק הלב.
בנקודה מסוימת, לאחר כשנה, בחרתי להפסיק את הבדיקות. הרגשתי בתוך תוכי שמשהו פה לא הגיוני.
מרגע שהאירוע קרה באותו יום, כל הפוקוס וכל החיים שלי הופנו ברגע אחד לדבר אחד בלבד - בעיית הלב שלי. באופן מעניין, כל הדברים האחרים בחיים שלי נאלצו להמתין, הכול נעצר וחיכה לפתרון של הבעיה הזו. כל הדברים האחרים שהיו לי באותם ימים כבר היו הרבה פחות חשובים. כל מרכז חיי היה כעת הטיפול בלב שלי.
בנקודה הזו הבנתי לפתע משהו עם עצמי. הבנתי שבאיזשהו מקום לבעיית הלב הזו היה תפקיד מסוים בחיים שלי. היה לה תפקיד משמעותי. הבעיה הזו במובן מסוים השתלמה לי .
המחלה הזו נתנה לי שקט מהרבה דברים אחרים. פתאום היה לי שקט!
הבנתי שבעיית הלב היוותה הזדמנות עבורי להסתכל בפעם הראשונה, אחרי הרבה שנים, פנימה לתוכי במקום החוצה אל העולם סביבי. בפעם ראשונה מזה זמן רב התאפשר לי להפנות את הזרקורים שלי אל עצמי הכי עמוק שידעתי אז, במקום החוצה אל ציפיות העולם והצרכים שלו ממני.
התחלתי לפענח את עצמי ואת מה שמסתתר אצלי בפנים וללמוד את החיים עצמם.
אם תבדקו רגע עם עצמכם היטב, תוכלו להבחין שכמעט לכל אחד מאיתנו יש את הנקודה הזו בחיים שמטלטלת את האדם שהיינו עד לאותה נקודה ומעבירה אותנו מסע שכולו היכרות עם העולם האמיתי של מי שאנחנו באמת. נקודה שבה לרגע אחד, במקום להסתכל החוצה על איך אנחנו נראים ואיך אחרים מתייחסים אלינו ותופסים אותנו, אנחנו פתאום מסתכלים פנימה אל תוך עצמנו. או כמו שאומרת שלגייה: "דווקא כשאנחנו הכי אבודים אנחנו מוצאים את החברים האמיתיים שלנו." זה הרגע שבו אנחנו מתחילים את המסע עם החבר הכי טוב שלנו והחבר הזה נמצא ממש קרוב אלינו. האמת היא שהוא נמצא ממש בתוכנו.
תהיתי ביני לבין עצמי, איך הגעתי למצב הזה? מה הביא אותי לשכב כך חסר אונים בחדר מיון?
המחשבות חלפו בראשי והעבירו אותי לתקופת החיים שקדמה לאותו אירוע והדברים שחוויתי באותם ימים.
מכירים את זה שאתם עובדים בעבודה שאליה אתם מגיעים מוקדם בכל בוקר ובגדול הכול אצלכם די בסדר, זאת אומרת, נראה בסדר, זאת אומרת שבעיני אחרים הכול נראה טוב בחיים שלכם... אבל בפנים אתם מרגישים שרק עוד רגע אחד ויחיד אתם ממש מתפוצצים?
מכירים את ההרגשה הזו שכל דבר קטן שמישהו אומר לכם ישר מקפיץ אתכם מהמקום וגורם לכם להיות הגרסה הכי נוגסת ותוקפנית שאתם יודעים להוציא מעצמכם?
מכירים את זה, נכון? זה קורה לכולנו מתישהו.
לכל אחד מאיתנו יש תקופות בחיים שבהן אנחנו הופכים לסוג של חיית טרף בלי שאנחנו מבחינים בכך שזה מה שקורה לנו. אנחנו מגיבים בתקיפות כמעט לכל דבר שמישהו אומר לנו, ממש מוכנים ללכת עד הסוף כדי להוכיח את הטענה שלנו!
זה בדיוק מה שקרה לי בתקופה ההיא ואולי קורה לכם ברגעים אלה בדיוק.
יצאתי מהצבא כמו מרבית בני גילי באותה עת והתחלתי מיד לעבוד בהייטק.
כל מה שעשיתי היה לעבוד בהייטק. זה מילא לגמרי את חיי.
עבדתי בתור איש תוכנה צעיר בחברת הייטק שבה התחושה שלי הייתה כל הזמן שהבוס שלי מסתכל ובוחן בכל רגע מה אני עושה. הרגשתי שכל מה שיש לו לעשות כל היום זה רק לבדוק מה אני עושה... בוחן ובוחן את מסך המחשב שלי. תסכימו איתי שזה מצב שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה להיות בו. מצד שני, רק התחלתי לעבוד שם ורציתי להוכיח את עצמי. חוץ מזה, המשכורת לא הייתה רעה בכלל, לפחות כך חשבתי באותה תקופה... אז מה עושים?
כשלא טוב לנו, אנחנו פשוט לא רוצים להיות במקום הזה רגע אחד נוסף!
אנחנו הופכים להיות חיית טרף שמחפשת את הקורבן שלה. כל מי שעובר לידינו הופך להיות הנטרף.
אבל יש גם צד שני. מה עושים איתו? בכל זאת, אנחנו צריכים את הכסף וכל כך קשה לצאת מהמקום המוכר, הידוע והכל כך בטוח.
מכירים את זה שבדיוק כשאתם רוצים לקום ולעזוב את המקום הזה שבו אתם מרגישים כל כך רע, יש לכם איזה מין קול פנימי שגורם לכם לעצור ולא לעזוב? קול כזה שלוחש לכם שאולי זה לא בדיוק הצעד הנכון לעשות כרגע? מכירים את זה שרגע לפני שכבר עזבתם, אתם בכל זאת לא עוזבים, כי עולות בכם כל מיני מחשבות וספקות - מה נעשה מחר בבוקר? איפה נעבוד? איך נשלם חשבונות ונתפרנס? מה אחרים יחשבו? הם בטח יגידו לעצמם או לנו", הוא לא יציב... הוא לא יודע מה הוא רוצה מעצמו... הוא חלש אופי..." ועוד כל מיני דברים כאלה שאנשים יודעים להגיד לכם בדיוק ברגע הלא נכון עבורכם. הם יגידו לכם את זה בדיוק ברגע שבו אתם דווקא מחפשים את אותו מישהו שיגיד לכם את המילה הטובה והתומכת ולא את המילה השלילית הזו שבאה ממש ברגע הלא נכון! המילה הזו שבאה כאילו לדרוך לכם ממש על היבלת המלאה שעוד רגע גם כך מתפוצצת לכם... יש אנשים ממש טובים בזה, נכון? בלון מנופח מאוד צריך רק נגיעה אחת קטנה כדי שיתפוצץ... זה בדיוק המצב הזה, נכון?
אנחנו מוצאים את עצמנו במעגל שיכול להימשך אפילו שנים. בתוך המעגל הזה אנחנו פשוט חיים את המצב הזה של חוסר אונים מול המציאות שבה אנו חיים ומתגלגלים עם עצמנו כך. אנחנו מתעצבנים ו"נובחים" על הסביבה שלנו. אנחנו עושים את זה גם על האהובים עלינו ביותר, כי אנחנו פשוט לא מסוגלים! אנחנו לא מסוגלים להכיל את המציאות הזו שנקלענו אליה.
זה כמעט אף פעם לא קורה בצורה פשוטה ומהירה. אנחנו תמיד עושים את הדברים בדרך הארוכה....
אנחנו קודם מתנפחים עם עצמנו, אבל מבפנים... נאכלים עוד ועוד עד לרגע שאנחנו מתפוצצים אבל מבחוץ. הפנימיות שלנו כבר לא יכולה להחזיק את זה יותר. זה פשוט יותר מדי.
אולי אתם מאלה שיושבי