היסטוריה פרטית , livre ebook

NIV Books Ltd. -

Découvre YouScribe en t'inscrivant gratuitement

Je m'inscris

Obtenez un accès à la bibliothèque pour le consulter en ligne
En savoir plus

88 pages

Hebrew

Vous pourrez modifier la taille du texte de cet ouvrage

Obtenez un accès à la bibliothèque pour le consulter en ligne
En savoir plus

A propos
Informations
Extrait

Sujets

Poetry

Informations

Publié par	NIV Books Ltd.
Date de parution	07 juillet 2021
Nombre de lectures	1
EAN13	9789655775280
Langue	Hebrew

Informations légales : prix de location à la page 0,0247€. Cette information est donnée uniquement à titre indicatif conformément à la législation en vigueur.

Extrait

אביב יער // היסטוריה פרטית

Aviv Yaar
A Private History
All Rights Reserved
Copyright © 2019
כל הזכויות שמורות למחבר
© תש"ף
עריכה: בר פסח
הפקה ועיצוב גרפי: ספרי ניב
מהדורה ראשונה, 2019
אביא לך - בנאי אהוד. אדוני השופט - ארגוב אלכסנדר סשה, חפר חיים. אחד אלוהים - רודנר חמי. אמא ודני - סנדרסון דניאל. אני הולך - בנאי אהוד. את לא כמו כולם - בנאי יובל. בחולות - חפר חיים. בלדה על סוס עם כתם על המצח - טהרלב יורם, כספי מתי. במדינת הגמדים - אמיתן אלה, לוי יצחק. דוד ושאול - בנאי אהוד. דוד שמש ואנטנה - עומר הלל. היום - בנאי אהוד. הקטר - חפר חיים, זראי יוחנן. ואלה שמות - מוהר עלי, רכטר יוני. חדר משלי - דוכין ארקדי. יומולדת - סחרוף ברי. יושב בצד הכביש - בנאי אהוד. ילדים זה שמחה - בר שלמה, סובול יהושע. ככה היא באמצע - שמיר אפרים, קלפטר יצחק, אולארצ'יק אלון, סנדרסון דניאל, זילברמן מנחם. לא מספיק - אסרף משה, כהן אהרונוב יאיא, קלמס דוד, מרגלית גיא, סטריט שאנן, אלון שלומי. לילה לילה - אלתרמן נתן. מה עושים העצים - עומר הלל. מספרים - אסרף משה, בן עמי אמיר, כהן אהרונוב יאיא, קלמס דוד, מרגלית גיא, סטריט שאנן, אלון שלומי. משעמם - ארגוב אלכסנדר סשה, חפר חיים. סטארטר - בנאי אהוד, אלפנט יוסי. ערב עירוני - אלתרמן נתן. רחוב האגס אחד - בנאי אהוד. שיר נולד - שמר נעמי. תן לי יד - רכטר יוני, מוהר עלי.
CONGRATULATIONS - ROBERT DYLAN, GEORGE HARRISON, ORBISON ROY K, LYNNE JEFFREY, PETTY THOMAS EARL, קליינר אריאל. DEDICATION - HADJIDAKIS MANOS, NIVISON CLIFTON WILLIAM, שמר נעמי ז"ל. MA LIBERTE - MOUSTAKI GEORGES, טהרלב יורם. NE ME QUITTEPAS - BREL JACQUES ROMAIN G, פלדמן ברק.
© כל הזכויות שמורות למחברים ולאקו"ם
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני או אחר, כל חלק שהוא מהחומר שבספר זה. שימוש מסחרי מכל סוג בחומר הכלול בספר זה אסור בהחלט, אלא ברשות מפורשת בכתב מהמחבר.
נדפס בישראל 2019
ספרי ניב הוצאה לאור

בפעם הראשונה שמעתי "טוקינג הדס" אצל אבישי בדירה שכורה במרכז גבעתיים. דיוויד בירן התנפל על השירים שהוא עצמו כתב כאילו הוא פוגש אותם בפעם הראשונה, מחפש את המנגינה, מגשש אחר המילים, מהמהם, ממלמל, מוצא אותם, אם בכלל, רק בסוף השורה. זה היה רענן. זה היה חדש. זה היה נפלא. מותר היה ליהנות.

אביב משוטט בעיר חמוש במשקפיים ובאוזניות. הוא שומע מוזיקה, רואה כדורגל ו... אוהב את נאוה. לפעמים הוא יוצא מעצמו ומתל אביב ומפליג למחוזות רחוקים כמו אמריקה, תאילנד ואפילו ירושלים. שם הוא חוקר את התרבויות המקומיות. מאחר והוא מאמין בכל ליבו שכל זה נורא נורא מעניין אתכם הוא מקפיד להעלות את כל רשמיו בכתב לטובת הדורות הבאים.

היסטוריה פרטית
אביב יער

תודה לגיל הראבן

פרולוג: איזהו גיבור
אני הולך / אהוד בנאי
אני כותב את עצמי, לכן ברור שהמספר בדפים הבאים הוא גבר במיטב שנותיו, אינטליגנטי ורגיש, חיוכו כובש ועיניו חכמות וטובות.
הוא עכבר עיר מובהק. תחום המחיה שלו משתרע במרחב הצר שבין הים לאיילון, ובין שוק הפשפשים לירקון. ממתחם זה לא יחרוג אלא אם כן תוקף אותו לפתע צורך עז לצאת לחופשה (בדרך כלל זה קורה בסביבות חגי תשרי ואז שוב באב ובאלול, וגם כשהאוויר מתקרר סוף כל סוף ומיני עכו"ם חוגגים קריסמס וסילבסטר ברוב פאר והדר, ואיך אפשר שלא בתקופת הפריחה כשקדחת האביב מדמיעה את העיניים ומגדישה את הנחיריים). או-אז הוא אורז מזוודה קטנה ודרכון ומרחיק עד לצימר מבודד בגליל. שם גם השקט וגם ציוץ הציפורים מאיימים להוציא אותו מדעתו והוא מת משעמום, וגם מת לחזור הביתה כדי להצליח לנוח קצת סוף כל סוף.
יש לו אובססיה לכדורגל. בגלל סיבוך נדיר בזמן הלידה הוא נדבק בצהבת ומאז, למרבה הבושה, הוא אוהד מכבי. בסקירת מערכות שעשו לו התגלה שבמקום לב יש לו מין משאבת פח משומשת (אבל היא במצב טוב). אם היה לו לב - כך הוא מאמין בכל ליבו החסר - הלב שלו היה אדום ממש כמו נתח הפילה המדמם שבצלחתו, הוא היה אוהד את הפועל והכול היה בא על מקומו בשלום. אבל מאחר שכך התגלגלו הדברים, ובהיעדר לב הוא רואה את עצמו פטור מלהרגיש רגשות כלשהם ולכן הוא רציונליסט. בתור שכזה הוא שוקד לפתח את מה שהוא מכנה "התיאוריה של הכול" ובה הוא מסביר לכל המתעניין (וגם למי שלא כל כך מתעניין, וגם למי שממש, אבל ממש לא מתעניין) למה הקוטג' כל כך יקר (גם זה שבמקרר שבסופר וגם זה התלת-מפלסי שבגבעתיים), איך בונים את גשר ההלכה, איפה נמצאת דרך השלום וכו'.
הוא משוטט בעיר, חמוש באוזניות המשמיעות לו מוזיקה שפעם, בשנות השישים והשבעים, נחשבה לדעתו אלטרנטיבית ועדכנית. בגלל האוזניות הוא פטור מלשמוע את מחשבות הבריות ולפיכך, כך הוא מאמין, גם הם אינם יכולים לראות אותו.
מאחר והוא מאמין ששאר העולם מתעניין מאוד בהגיגיו, וגם בפכים קטנים מאירועים עוד יותר קטנים שעוברים עליו בחייו, הוא מקפיד להעלות את הכול בכתב לטובת הדורות הבאים.

שער ראשון
אלה תולדות

אלה תולדות
This Town Ain’t Big Enough for Both of Us / Sparks
המכתב מהגימנסיה היה קצר וענייני. נמסר בו בלקוניות כי "למרות כישוריו הגבוהים בעליל ויכולותיו המוכחות לא יוכל המועמד מילֶק להתקבל ללימודים עקב היותו יהודי". האדריכל, סבא דולֶג, לא מחל על גאוותו ולא היסס. הוא מכר את ביתו הגדול בלבוב (היום אוקראינה. לפני כן חלק מהאימפריה הגדולה של ברית המועצות, אבל אז עדיין עיר בדרום מזרח פולין), ארז את משפחתו - סבתא סַלקָה ושני ילדיו, מילק (היום דוד שמואל) ואולגה (היום סבתא אורה), והתיישב עימם בחדר קטן על הכרמל. שם קיבל על עצמו, כמנהג המקום, את השם העברי אברהם. בשולחן השרטוט של סבא דולג, שעליו ניסה ללא הצלחה להמשיך ולהתפרנס, אני משתמש עד היום. עליו למדתי אדריכלות בחיפה, באותו החדר ממש.
ההגירה לא היטיבה עם הלב ועם הקריירה של סבא דולג. הפרנסה הייתה בדוחק, החסכונות נאכלו, אבל המשפחה הקטנה העבירה את שנות המלחמה על הכרמל בחיפה ולא במזרח אירופה. גם זה משהו.
סבא דולג נפטר מהתקף לב כשמלאו לו שישים. שלושה חודשים אחר כך נולדתי אני.
סבא אדי (אדולף) - אוסט יודה לפי מוצאו, סוחר לפי משלח ידו ויהודי נודד על פי מזגו וטבעו - כבר היה אלמן צעיר כשהגיע מגליציה הרחוקה לברלין כדי לשאת לאישה את סבתא לילי. הוא עקר אותה מהמשפחה הבורגנית הגדולה שבה גדלה והתחנכה, והתיישב איתה בלנגנזלצה, עיירת מרפא קטנה במזרח גרמניה. כשעלה היטלר לשלטון היה סבא אדי מהראשונים להבין שהמרחב קטן מלהכיל יותר מאדולף אחד, השאיר את גרמניה להתמודד עם האדולף שלה ועקר את לילי שוב - הפעם גם עם יואכים הקטן (היום סבא יעקב) - הרחק-הרחק מזרחה, עד לפלסטינה. שם קיבל על עצמו, כמנהג המקום, את השם העברי אברהם.
המשפחה התפרנסה בדוחק מחנות הנעליים הקטנה שבכיכר אורדע. החסכונות נאכלו אבל שנות המלחמה עברו עליהם בחולות רמת גן ולא בברלין. גם זה משהו.
סבא אדי נפטר מהתקף לב כשמלאו לו שישים. אני הייתי אז בן שלוש.

לילי מרלן
We’ll Meet Again / Vera Lynn
סבתא לילי הייתה יקית עדינה ושברירית בעלת עור שקוף, כחולת דם ותכולת שיער. לא היה לה שום סיכוי להתמודד עם השמש הקופחת, האור הבוהק, החום, הרעש, האבק והלכלוך בעיר הים תיכונית הקטנה שאליה הושלכה באכזריות מפסגת התרבות הברלינאית הצוננת. כדי לשרוד וכדי לנסות ולשמור על שפיות דעתה חילקה את ימיה וזמנה לסדרה אינסופית של טקסים קטנים וקבועים:
בתשע וחצי נהגה לאכול פרוסת לחם בגבינה. הלחם היה שחור, הגבינה הייתה לבנה. ממש כמו המפית המקופלת מימין לשמאל, נגד כיוון השעון. פעמיים. לא פחות אבל גם לא יותר.
בארבע אחר הצוהריים הייתה מתיישבת לקפה ועוגה בכיכר אורדע, ממש מול שרידי חנות הנעליים. הקפה היה אספרסו כפול עם חלב חם בצד, והעוגה שטרודל תפוחים חמה אבל לא מחוממת במיקרו עם קצפת בצד.
לכל מעשה היה את הזמן ואת הצבע שלו, ולכל פעולה את הדרך האחת הנכונה לעשותה.

ים
Ripples / Genesis
סבתא הייתה לוקחת את טלי ואותי לים. אני הייתי בן חמש וטלי בת שלוש. גרנו בפרישמן פינת הירקון, ממש מעל קולנוע פריז הרבה לפני שסגרו ומילאו אותו מלט. היה מדובר במסע של פחות ממאה מטרים, אבל בשביל סבתא - שכזכור הייתה יקית מכַּפְראש ועד רֶגֶלְאֶצבע - כל גיחה החוצה אל העולם, ובטח ובטח עם שני ילדים קטנים, הייתה משולה ליציאה לקרב ותוכננה כמבצע צבאי לכל דבר ועניין. בחוץ הרי יש הרבה שמוּציק וחיידקים, ואנחנו בטח נרצה חצי מנה פלאפל (חס וחלילה), בייגלה (חס ושלום) או סתם ממתק (רחמנה לצלן), ומי יודע אילו מחלות, חיידקים וכאבי בטן נחטוף.
חופרישמן של ילדותי די דומה לזה של היום, עם החול הלבן והרך, המוני הנופשים והמים החמימים והרדודים.
בחוף היה לנו טקס קבוע. החלק הראשון של הטקס היה מוכר הגלידה. לא מדובר באותו "הלו ארטיק" רגיל המכריז על מרכולתו - "שוקולד, בננה, לימון" - ועם הזמן השכיל לצרף לאמתחתו את האיום האולטימטיבי "אני הולך". הוא היה שם, אבל היה שם גם סוג מיוחד של "קוסם", אחד עם עגלת תלת-אופן שהתמחה בהכנת קסטות. היה לו ביסקוויט מיוחד, גדול, פריך ועבה, שבמרכזו היה מניח פרוסה עגולה ונדיבה של גלידת וניל (רק וניל) וסוגר עם ביסקוויט נוסף. היה לזה טעם גן עדן. זהו טעם הילדות שלי, ואליו אני מתגעגע.
אותו קוסם היה חוצה את החוף פעמיים בלבד. פעם אחת בדרכו צפונה לכיוון חוף גורדון, ופעם נוספת, לאחר זמן שנדמה לי כנצח, בדרכו חזרה. מסיבה עלומה כלשהי חוקי הטקס קבעו שקניית הגלידה לא מתבצעת בהלוך של הקוסם אלא רק בחזור שלו, ואני, חשדן מטבעי, תמיד פחדתי שאולי יתבלבלו לנו ההלוך עם החזור ואחמיץ את מנת הקסם שלי. אבל תסמכו על סבתא. יקית או לא יקית? זה מעולם לא קרה.
החלק השני של הטקס היה הכניסה למים. סבתא הייתה נכנסת איתנו לים בתורות. אסור ומסוכן להיכנס לים האכזר עם שני ילדים קטנים. המים בקושי מכסים אפילו את גובה הקרסול.
ראשונים נכנסים לים סבתא ואני. טלי מחכה לנו על המגבת, ואז מתחלפים - טלי וסבתא נכנסות למים ואני מחכה. המגבת שהיינו פורסים על החול הייתה מגבת מלבנית ורגילה, דהויה משמש ומכביסות. אבל בשבילנו היה לה מעמד מיתי של בסיס: ממנו יוצאים לגיחות אל המים ואליו חוזרים מהפעילות לספור את הנוכחים, לאגור כוחות וגם לאכול בננה, שזיף, או אפרסק, שהם מזינים ובריאים ולכן רצוי ומותר לאכול אותם.
לא פשוטה ולא קלה ההמתנה לבד בבסיס. אומנם לא משעמם, כי מלא אנשים ופעילות מסביב וכולם גם עסוקים עד למעל לראש בליהנות כמיטב יכולתם, אבל הפעם בכל זאת נדמה שהבנות מתעכבות יתר על המידה. השמש כבר ממש במרכז השמיים, בדיוק במקום שבו הייתה כשסבתא וטלי נכנסו לים. הייתכן שחלפו כל כך הרבה שעות מאז? אני לא רואה את סבתא ולא את טלי. ואולי שכחו אותי בבית? או גרוע מכך - השאירו אותי לבד בים? או שמא, וזה נראה פתאום הכי הגיוני, טלי וסבתא טבעו ואני נשארתי פה לבד בלי אוכל ובלי שתייה והכי גרוע - בלי קסטה? וכבר טעם הווניל מציף את בלוטות הטעם שלי, עיניי מתמלאות דמעות וליבי עולה על גדותיו מגעגועים לטעם המתוק של הלבן-לבן הזה שאיני יודע אם אזכה אי פעם לטעום שוב...
מהר מאוד אני מתעשת וממש כלאסי בשעתה מתחיל לתכנן את השיבה הביתה. זה לא רחוק. אני יכול לראות את הבית אפילו מכאן. אני חוצה את הרציף של הרברט סמואל, חותך מתחת למלון דן המשתפץ, "קצת טעיתי כאן בדרך/הרחובות כל כך דומים". אבל הנה הכרזה הענקית של הסרט "הקונפורמיסט" עם ז'אן לואי טרינטיניאן הצעיר מרוחה על החזית של קולנוע פריז. קומה רביעית במדרגות, הדלת נפתחת במכה... והופ!!! הגעתי הביתה בשלום.
ומה עם סבתא?
סבתא לילי - לב