היחס האמביוולנטי של ההנהגה היהודית לצרפת ולתרבותה במרוקו העצמאית

ערב העצמאות, התקיימה בקרב יהודי מרוקו חלוקה סכמטית שהעמידה מולם שלושה מוקדי משיכה גאו–תרבותיים בלתי–שווים. הכוונה למרוקו, צרפת וישראל. רכיבי יהדות זו נחלקו לפחות לזמן מה בין שניים משלושה מוקדים אלה עד שהמציאות אילצה אותם להכריע לטובת אחד מהם. היום ידוע בדיעבד שהאופציה המרוקנית, שחשיבותה הייתה בלתי מבוטלת בשנים הראשונות שלאחר העצמאות, נחלה כישלון חרוץ ואילו האופציה הישראלית גברה על כולן1. עם זה יש לציין שמשפחות מבוססות יותר שיכלו להשתקע בקלות יחסית בצרפת, ספרד או קנדה העדיפו ארצות אלה על המיתון הישראלי של ראשית שנות השישים. מאמר זה יבחן את התמורות שחלו בעמדותיהם שלראשי הקהילה במרוקו ערב עצמאותה ובשנים הראשונות לקיומה אחרי יציאת הצרפתים. בתקופה הקולוניאלית ולפניה שימשה השפה הצרפתית ותרבותה במסגרת גורם חשוב במוביליות החברתית. הסקולריזציה הצרפתית הכריעה את הכף בהתלבטות בין השארות במדינה, בניית מרוקו החדשה