יגאל בן-נון - העיצוב האדריכלי בבניה הציבורית במרוקו מאמר שני

קרוב לוודאי שמקורה של אמנות הזליג' במוזאיקה הביזנטית. במרוקו השימוש בזליג' בערי המלוכה, הן בבנייני ציבור והן בבתי המגורים, תפס מעמד בכורה מן המאה ה־14, עם לא פחות מ-400 צורות גאומטריות שונות. יחידות פסיפס מגיעות לגודל של כ-10 ס”מ, אך רובן מגיע לגודל של פחות מ-5 ס"מ, והקטנות כה זעירות שיש ללקטן בפינצטה מתוך קופסת גפרורים.
חומר הגלם שיחידות הפסיפס עשויות ממנו הוא חמר שטבלו במים למשך 24 שעות ולשו עד לקבלת עיסה הומוגנית. באמצעות תבנית עץ חותכים מלבנים, פורסים אותם מול קרני השמש, מחליקים את חזיתם וחותכים את קצותיהם, לפני שמייבשים אותם שוב בשמש. לאחר תהליך שריפה ראשון, טובלים את המלבנים בנוזל צבעוני המעניק ציפוי של זיגוג אמייל בצבעים שונים. השריפה השנייה מתבצעת בתנור שחומו מגיע לכ־800 מעלות. מלבני החרס המצופים מוכנסים לתנור על פי צבעם כדי שכל צבע יזכה לדרגת החום המתאימה לו. אחרי השריפה רושמים באמצעות דיו ותבנית מוכנה מראש את הצורות הגאומטריות, המוכפלות בכמות אופטימלית, על כל יחידת זליג'.