העיצוב האדריכלי בבנייה הציבורית במרוקו - מאמר ראשון

ההפשטה של אמני העיצוב האדריכלי מתבטאת לא רק בהיעדר דמויות אנוש בציור ובפיסול, אלא אף באיסור כל ייצוג ברוח הריאליזם. היעדרה של הדמות הגשמית יצרה את השאיפה אל הנשגב השמיימי, כביטוי לגדולתו של האל שאין לו גוף ולא דמות הגוף. ברור שהחיפוש האובססיווי אחר צורות גאומטריות מפותלות אינו הצטעצעות צורנית לשמה אלא ביטוי למושגים שתכליתם לשקף את עיקרי האמונה באחדות האלוהית ואת מורכבותו של מושג המבנה האטומי של הקוסמוס. המופשט הגאומטרי באדריכלות המגרבית הוא בעל משמעויות סימבוליות ומושגיות המעוגנות באמונות ממסורות תרבותיות מגוונות. מבחינה זו האמנות הנוצרית של ימי הביניים היא היפוכה הגמור של התפיסה המוסלמית במגרב. בוני הכנסיות לא זו בלבד שלא בחלו בתיאורים פלסטיים מפורטים של חיי ישו ואמו, אלא לא היו מודאגים כלל מן האנכרוניזם ההיסטורי שכרוך בתיאורה החזותי של בני המשפחה מנצרת הגלילית, כאילו הם חיים בסביבה התרבותית והגאוגרפית בת-זמנם של ציירי ופסלי הכנסיות באירופה. רב-אמן (המעלם המגרבי) פיתח סוגה אמנותית ייחודית ששירתה את סביבתו הדתית-תרבותית ואפשרה לו לבטא את יראת בוראו בדרכים האופטימליות שעמדו לרשותו, ובכך הפך את מגבלותיו הדתיות ליתרון יחסי. כך אפשר להבין סוגיות כגון יחסי פנים-חוץ במבנה האדריכלי, הפשטות של החזות החיצונית, הדלות של פרטי הריהוט, השימוש באפיגרפיה, ההתעמקות האובססיווית בטכניקות הפסיפס ועוד.